פרשת עבד עברי היא פרשת שיקום אסירים.
כדי לנסות ולהבין מעט את הפרשה יש לעמוד תחילה על שני יסודות:
יסוד א' – פילוסופית הסולמות
שרות בתי הסוהר בארץ נדהם נוכח אחוזי ההצלחה של פרויקט שק"ד – פרויקט שקום דתי. נוכח הצלחה זו מעודד שרות בתי הסוהר חזרה בתשובה בין כותלי הכלא, ככל שנוכח לדעת כי האסיר אכן מתכון לכך באמת. בכך הופך השב"ס למוסד הישראלי הרשמי היחיד המעודד חזרה בתשובה.
ספורה של תופעה זו מתחיל בפרויקט קטן דל אמצעים שנוסה באחד מבתי הסוהר שהצלחתו הדהימה את המומחים. ישנן צורות שיקום שונות המנסות להעלות פושעים מועדים על דרך המלך הישרה, הצלחה של עשרות בודדות של אחוזים נחשבת כמצדיקה את מימון הפרויקט והמשכו. לעומת כל אלה הפתיע פרויקט שק"ד כשרשם כ-70% הצלחה והפך לסנסציה בינלאומית.
סוד ההצלחה, לעומת אזלת היד של הפרויקטים השונים, טמון,בין השאר, בהבדל ההשקפה אודות האדם ומהותו. הבדל זה נעוץ בהבדל בין מה שנכנה "פילוסופית הסולם האחד המשותף לכולם", ו"פילוסופיות הסולמות הרבים, האישיים".
בעולם המודרני כולנו מטפסים על אתו סולם, בפיסגתו נמצאים: הנאות וכסף, עצמה, וכבוד. יש המתחילים את הטיפוס משלב גבוה בסולם, בהיותם מוכשרים, ומתוך שנולדו בבית שנתן להם אמצעים מלכתחילה. ויש המתחילים בדרגה נמוכה. כולם, מכל מקום, שואפים להגיע לאותן מטרות כך שהם למעשה מתחרים זה בזה. התחרות, כמובן, אינה הוגנת כיון שתנאי הפתיחה אינם שווים. (מה שהביא לנסות שיטות שוויון שונות דוגמת הקוומוניזם – כולן כשלו).
נתאר לעצמנו ילד שנולד למשפחה המוגדרת כהרוסה, משיכבה סוציואקונמית נמוכה, הוריו מבלים לחילופין ברחובות האפלים או בתאי הכלא הצפופים. הילד נולד אי שם בתחתית הסולם. מביט הוא אל המטרות – כסף, כבוד, עצמה, ורואה כי בני גילו–מתחריו התחילו אי שם גבוה מעליו. כמה יוכל להיות מוכשר יותר מהם וחרוץ יותר מהם שיצליח להשיגם ולעקפם בעוד שהם מתקדמים גם כן, ותנאי הפתיחה המועדפים להם זכו ללא כל מאמץ מצידם, מוסיפים לתת להם רוח גבית כל הזמן?
לא פלא שהצעיר יפתח ריגשי התמרמרות ויחליט להפוך את הסולם על פניו... גם הוא רוצה להשיג כסף והנאות, כבוד ועצמה. בסולם שיצרה החברה הנציחה חברה זו את נחיתותו, יהפוך הוא אפוא את הסולם, ישבור את הכלים ויגיע למטרתו: יגנוב, ישדוד ואף ירצח, ויגיע לכסף, לכבוד – בקרב חבריו בעולם הפשע, ולעוצמה – הצבור יפחד ממנו עד כי יגייס כוחות למצאו ולעוצרו... הוא לא מרגיש שום נקיפות מצפון שכן הוא חש שמתגבר הוא על עול, והחברה שמשלמת את המחיר – שתשלם הרי היא זו שגרמה את העוול.
לעתים קורה והוא נתפס ונאסר. לקראת שחרורו באה אליו העובדת הסוציאלית ובידה מקל וגזר – אם תשתקם מה טוב ואם לא נעצור אותך ונאסור אותך שנית, הוא עושה עצמו כמשתף פעולה, שכן רוצה הוא להשתחרר, אך בלבו הוא בז להצעות אלה , הרי הסבה שהפך לפושע היא שהחברה הצניחה אותו לקצה הסולם שלא באשמתו, עתה, עם סטיגמה של פושע יתחיל במקום נמוך עוד יותר, אותן סיבות שהיו לו אז לפרוק עול, סיבות שבעיניו הן גם מוסריות, קימות עתה ביתר שאת. והאיום בבית סוהר הוא הצימוק שבעוגה, "הנה, אומר הוא לעצמו בתת המודע שלו, אני רב עצמה , הם כה חוששים מפני..." איך שיקום כזה יכול להצליח?
לעומת פילוסופית הסולם המשותף היהדות מחנכת לפילוסופיה אחרת - פילוסופית הסולמות האישיים. כל אחד והסולם שלו וכל אחד ויכולת הטיפוס שלו ומכל אחד נדרש רק את מה שהוא, עם כוחותיו ומגבלותיו נסיונותיו ומשאביו, מסוגל להשיג. אם אדם החל את דרכו בשלב 40 בסולם והגיע לשלב 50, נמצא הוא במקום נמוך יותר מחברו הנמצא בשלב 30 אם החבר החל בשלב 10, שכן חברו טיפס 20 שלבים והוא רק 10. וזה מה שנחשב. ככתוב: "מעיד אני עלי שמים וארץ – אומר אליהו הנביא – שאחד איש ואחד אשה וכו' הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו" (אליהו רבה פרק ט') כל אחד ומעשיו הוא, כל אחד וכוחותיו. ברגע שהפושע נכנס לבית המדרש ומתוודע לפילוסופית הסולמות האישיים ונוכח לדעת שלא ידרשו ממנו מה שהוא אינו מסוגל ויעריכו אותו באמת בכפוף להשקעתו שלו. יאבד כל מוטיבציה לשבור סולמות, ויש לו את כל הסיכוי להשתקם.
יסוד ב' - תקנות על חשבון הצבור למען היחיד,
הכיצד? בדרך כלל מצינו שמתקנים תקנות לטובת הצבור על חשבון היחיד – זה מצוי בכל העולם. אך ביהדות יש כלל נוסף, יש תקנות לטובת היחיד על חשבון הצבור. כגון "תקנת השבין", אדם שגזל חומרי בנין וכבר השתמש בהם בבנין שלו, פטרו אותו לפרק את הבנין ולהחזיר ואינו חייב אלא לשלם את הערך של הגנבה. וזאת כדי שלא ימנע מלשוב בתשובה, כיון שיקשה עליו לפרק את הבנין שבנה. ועתה הגע בעצמך – מדובר באדם שאינו מוכן לחזור בתשובה במידה והדבר יעלה לו כסף, הוא חוזר בתשובה, אך רוצה לא להפסיד ובכל זאת החברה כולה תסבול שכח ההרתעה יחלש ופושעים ידעו שמסייעים להם לשמור לעצמם את גניבותיהם, ובלבד להקל על הפושעים האלה את חזרתם בתשובה!!
ממה נובעת התיחסות יוצאת דופן זו הנבדלת כל כך מהמקובל בעולם?
בעולם, החברה היא המטרה, והיחיד אינו אלא אמצעי לבנין החברה. רעיון זה הגיע לקיצוניות בתקופת מגדל בבל וחז"ל תיאורוהו ואמרו: כשנפל אדם מהבנין ומת אמרו: יש מספיק פועלים אחרים. וכשנפלה אבן ישבו והתאבלו עליה. כיון שהמטרה היא הבנין של החברה והיחיד אינו אלא כלי לאותו בנין. היהדות, לעומת זאת מלמד כי "לפיכך נברא האדם יחידי" כל אדם באשר הוא עולם מלא, וכדאי היה לברוא את כל היקום בשבילו. והחברה היא אחד הכלים לאפשר ליחיד לחיות את חייו ולמלא את תפקידו. לא פלא שהחברה תקריב קרבנות ולו גם גדולים למען היחיד.
שני היסודות משתלבים זה ולזה ומסבירים אחד את חברו. כיון שכה חשוב הוא היחיד ברור שכל יחיד נמדד לפי כליו הוא ואין סולם אחד שכל החברה כולה מטפסת עליו רק במקום שהחברה היא העיקר יצרו סולם אחד – לחברה. ואם יהיו יחידים שיפלו כתוצאה מכך – למי אכפת. אבל היהדות הרואה בחשיבותו של כל אחד ואחד, יצרה באופן טבעי סולם אישי לכל אחד מהברואים.
עתה ניתן להבין את פרשת עבד עברי וכן את פרשת אמה עבריה
עבד עברי
פרשת עבד עברי היא פרשת שיקום האסירים האולטימטיבית כמו גם דוגמה כיצד אדם מישראל נדרש להקריב כה רבות למען אחיו שסטה מן הדרך.
נדגיש כי פרשה זו "במכרוהו בית דין הכתוב מדבר" כלומר, גנב שנתפס ולא היה לו ממה לשלם את גנבתו ובי"ד מוכרים אותו.
המתבונן בפרטי ההלכות של עבד עברי כפי שמופיעים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה נוכח מיד לדעת כי לא מדובר בענין עסקי. הקונה עבד עברי אינו קונה לעצמו משרת וכמו שאמרו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי קנה אדון לעצמו".
ואלה הם פרטי ההלכות העושות את העבד לאדון:
העבד חייב לעבוד רק בעבודה הראויה לו לפי הכשרתו, אם מדובר למשל באסטרונום, יש לרכוש לו טלסקופ או לפטור אותו מכל עבודה...
כשהאדון מכניסו לביתו, חיב הוא לדאוג כי כל המערכות שהוא משתמש בהן תהינה כפולות, מיטה נוחה לעבד כזו שהוא ישן עליה, העבד ישב על ידו בראש השלחן, ילבש בגדים באותה רמה ינהג באותו סוג רכב יקבל אותו מחשב ופלפון וכו' שכן נאמר "כי טוב לו עמך" עמך – כמוך. ואם אין לו תקציב למערכות כפולות הרי את האחת שיש לו יתן לעבד שהרי הוא עצמו אינו יכול להשתמש במאומה במידה ואין לעבד גם כן כדוגמתו.
אם העבד חולה, חייב הוא לתת לו את הטפול הטוב ביותר. גם אם ימי מחלתו נמשכים כמעט שלש שנים, אין העבד אמור להשלים את ימי מחלתו
אסור לביישו כגון לקרוא לו "עבד".
הגם שמדובר בגנב שנמכר אסור לתלות מנעולים מיוחדים על הדלתות לבל ירגיש כי חוששים מפניו וייפגע, אחרי הכל עבד עברי הוא...
כשיוצא לחופשי מעניקים לו מכל טוב.
ברור שעבד כזה אינו כדאי מבחינה כלכלית טהורה, עדיף לשכור פועל שלא לדבר על עבד כנעני.
מדוע בכל זאת קונה אדם עבד? – אך ורק כדי לעזור ליהודי לחזור למוטב.
רק מי שמוכן למסור נפשו על מנת לשקם יהודי יעשה זאת. אדם כמו החפץ חיים החזון איש או הבעש"ט הם האדונים הפוטנציאלים של העבדים העבריים.
ועתה הגע בעצמך, העבד נמצא בבית אחד מגדולי הגדולים ורואה כי מתיחסים אליו כאל בן אדם כשוה אל שוים, מכבדים אותו ונותנים בו אמון, והופכים אותו לאחד מבני הבית, יום יום במשך שש שנים. ומאדיך – רבו מוסר לו שפחה כנענית... יורד הוא בדרגת הקדושה. רואה הוא לאן הוא מסוגל להגיע, מה הפוטנציאל הטמון בו ולאן דירדר עצמו...
הוא שאמרנו, במקום לשלוח גנב מתחיל לבית סוהר, שם יהפוך לגנב מקצועי. משקמים אותו בבית גדולי הדור, המקריבים עצמם עבור יהודי ירוד זה . והעובדה שגנב מסתובב חופשי מסכנת אמנם את החברה אך מה לא עושים למען הצלת יהודי?
אמה עבריה.
גם פרשה זו שיעור גדול הוא בסגולת עם ישראל.
משרשי מצות אמה עבריה, אומר בעל ה"חינוך", להפוך את בת ישראל שגדלה בבית כה שפל לגברת ולאשת חבר.
הרי מדובר בבית שפל עד מאד, הגמרא אומרת "מארה תבא על מי שמוכר בתו או ספר תורה" השוותה התורה את הילדה הזו לספר תורה, אדם שמוכר את בתו – אדם שפל הוא, מבית כזה מצווה להוציא את הבת.
בימינו כשבת גדלה בבית כזה, העובדים הסוציאלים מחליטים כי יש להוציאה מחזקת הוריה, או אז מתחיל משחק "מחבואים" בין האב לעובדי הרווחה, התורה פשוט "שיחדה" את האב שיתן את בתו. לעומת זאת מי הוא זה שקונה בת כזו? – מחשובי העם והיא אמורה להיות לאשה או לו או לבנו, עד כי במקרה ולא לקחוה לאשה נקרא הדבר "בגידה" ("לעם נכרי לא יוכל למכרה בבגדו בה") ללמדנו שכל בת ישראל מתאימה להיות לאשה לגדול שבגדולים.
מיד אחרי מעמד הר סיני למדה אותנו התורה את ערכו של כל יהודי גם הפחות ביותר חייב לקבל יחס מכובד מגדול הדור ולהחשב כאחד מבני ביתו, וגם זו הגדלה בפחות שבבתים מתאימה להיות לאשת-גדול הדור.